מאז קום המדינה היו מקרים בודדים בלבד בהם הוועדה למינוי שופטים נזקקה להליך של הדחה, ומקרים חריגים בלבד שבהם בית דין משמעתי של השופטים השתמשו בהרשעה, כמסלול הדחה.
ברוב המקרים, והיו כאלה לא מעטים, תלונות על שופטים מועברות למנהל בתי המשפט. ממנו לנשיא בית המשפט העליון, ואם יש ממש בתלונה, כמובן אחרי בירור וקבלת תגובת השופט, או שימוע - מוזמן השופט ללשכת הנשיא - וחלק מהשופטים, מקבלים את הצעתו ופורשים מרצונם מכס השיפוט.
יש להדגיש, המקרה של הילה כהן אינו נכלל בגדר המקרים החמורים של תלונות נגד השופטים, אך השופטת כהן הצליחה ברוב מהלכיה (ואולי ברוב טיפשותה), לשדרג את המעשה שלה, משינוי, הכנת פרוטוקולים פיקטיביים או פרוטוקולים אלטרנטיביים - לאחר חיסורים ואיחורים בלתי סבירים, בלתי מקובלים, על חשבון זמנם וכספם של אזרחים תמימים, לעבירה חמורה בעלת תהודה ציבורית גבוהה.
רישום פרוטוקול באולם בית המשפט נעשה על-ידי השופט או בפיקוחו. להבדיל מפעם, בה נרשם הפרוטוקול ביד על-ידי השופט או מתמחה, כיום הנושא מסודר על-ידי טכנולוגיה מתקדמת, הדפסה של קלדנית ועם מסופים ומסכים המאפשרים לצדדים לראות ולעקוב אחר הרישום.
כשהדבר נעשה באולם, בהתאם לדרישת הפרוצדורה, שני הצדדים והשופט שותפים לרישום וניתן לשנות שגיאות במקום. כמו כן, ניתן להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול בכתב או בישיבה הבאה, אם נתגלו שגיאות כתיב, טעויות במספרים או חלקי טיעונים ששובשו או לא נרשמו.
רישום פרוטוקול בצורה חד-צדדית ע"י השופט בלשכתו, שלא בנוכחות הצדדים, הוא הליך חריג ונדיר.
אמנם קורה שהדבר נעשה על-ידי השופט, באותם מקרים של תיקים "המוניים", כמו בבית משפט לעניינים מקומיים, תיקי תעבורה וכו' שבאים במאות.
במקרים כאלה קורה שהשופט שמקבל בקשות בכתב כמו דחייה, שינוי מועדים, שינוי מקום שיפוט, הזמנת עדים וכו' יכול ורשאי לרשום פרוטוקול לתיק, בלשכתו, בתנאי שהוא מתמצת את הבקשה בדייקנות ומצרף לתיק את הבקשה המקורית.
כל פעולה אחרת כמו השמדת הבקשה המקורית, אי דיוק ברישום הבקשה - אסורה ומהווה חריגה ועבירה פרוצדורלית.
השופטת הילה כהן, שופטת בית משפט לעניינים מקומיים, חרגה מאפשרות של הגמשת הפרוצדורה על-ידי איחורים לא מוסברים, השמדת בקשות מקוריות ורישום פרוטוקולים אלטרנטיביים בשם הצדדים - ועל כך נענשה.
כאשר התחילה להתגלגל הפרשה, תחילה בתוך המערכת ובהמשכה גם בעיתונות - עשתה השופטת את כל המהלכים השגויים וחלקם טיפשיים, כדי לפגוע בעצמה, בתדמיתה, בשמה ובמערכת המשפט.
כאשר שופט מוזמן לנשיא בית המשפט העליון, שממליץ לו להתפטר ולעזוב את המערכת - וזה מסרב, הוא למעשה חורץ בזה את דינו ואת מעמדו, הן כשופט והן כעורך דין מחוץ למערכת. אילו נהגה השופטת בחוכמה, יכלה לעשות אחת מאלה - וגם לשמור על כבודה ומעמדה.
א. להשעות את עצמה משיפוט עד גמר בירור ההליך נגדה - ואז להחליט.
ב. לפרוש בשקט - (לקבל את עצת הנשיא) מבלי לעורר תשומת לב תקשורתית מיותרת, ואחרי תקופת צינון לחזור לעריכת דין, במסגרת משרד ממשלתי, פרטי, או לפתוח משרד עצמאי.
לפי המצב כיום, מבחינה מקצועית להערכתי הקריירה שלה כמעט גמורה. עכשיו מחכים להחלטת בג"צ. מעניין יהיה לראות את גמר ההליך - שהרי כל שופטי העליון מודעים להמלצת הנשיא ברק ודחייתה על-ידי השופטת.
יש לציין כי השופט אליהו מצא, שיצא לגמלאות מבית המשפט העליון לפני זמן קצר בלבד, כתב מאמר בעיתון הארץ ובו ציין בעדינות כי שופטי הרוב של בית הדין המשמעתי בראשות השופט מישאל חשין הגיעו לתוצאה לא נכונה על-פי העובדות והדגשים שלהם - למרות שציינו שהתנהגותה היתה לקויה ולא מקובלת. להדגיש - שופטת המיעוט היתה בעד הוצאתה מהמערכת.
בהזדמנות זו הנני חוזר פעם נוספת על מה שכתבתי בעבר: יש לשנות את שיטת המינויים, לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים ולתת לה שיניים למקרים של התנהגות פסולה וחריגה מצד שופטים.
פרשת השופטת הילה כהן לא רק פגעה קשות בה באופן אישי - הגילויים, הבעיות האישיות והרכילות מסביב, אלא ובעיקר באמינות מערכת המשפט.
נניח שהשופטת וסניגורה צודקים, בטענה המשפטית (שאני בספק בנכונותה שהרי מדובר בשתי מערכות נפרדות, עם סמכויות שונות בשני מישורים משפטיים שונים), מי ירצה להופיע בפני שופטת מעין זו. מי יאמין לה, מי יקבל את פסיקותיה.
לכן הצעתי למשוך את העתירה מבג"צ, לפרוש בשקט ולקחת פסק זמן ותקופת צינון ולהתחיל מבראשית.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה
